נראה היה שהמערכת גדושה בפניות. השרות הפסיכולוגי חינוכי שאמון על מוסדות החינוך (ילדים בגילאי 3-18) מצא את עצמו מסייע לקשישים ומשפחות שאין להם ילדים במערכת החינוך. נראה היה שהייתה התגייסות מאוד רחבה שהובילה לסיוע פרטני-נקודתי לאנשים במצוקה, אך תוך הרגשת תסכול רבה שכן הסיוע הנקודתי לא מספיק במקרים רבים.
תופעה נוספת הייתה העומס על העומדים בראש מערכות החינוך. טרום הסגר, לא מעט מהשעות שלי הוקצו ליעוץ למנהל/ת של המוסד החינוכי. בשל העומס הרב על המנהלים לתפעל את השינויים המהירים והרבים ביומיום, השעות שהוקצו לייעוץ איתי פחתו. אני רואה בכך פחות משאבים רגשיים שיכולים להיות מופנים לברור עצמי ולחשיבה מערכתית (שהם עיקר העיסוק בפגישה עם מנהל) בשל צורך להפנות משאבים ל”שריפה” שמתנהלת בחוץ. אמירה נחושה שלי שכדאי להפנות ולו אחוז קטן מהזמן לחשיבה מערכתית ועבודה פנימית גם בשעת ניהול משבר הקורונה, הביאה מנהלים מסוימים להקצות זמן גם לשיח איתי כפסיכולוג ביה”ס. יחד עם זאת, גם אני הייתי צריך לעשות עבודה עם עצמי על שינוי אופי העבודה שלי בשדה החינוכי. נוכחתי שהדבר לא פשוט, נעזרתי בהדרכה ובהתייעצות עם קולגות (שעוברים חוויה דומה) על מנת להבין טוב יותר את השינוי הנדרש ממני בתקופה זו.
נראה שהצורך העיקרי של הנועצים, בין אם הם אנשי חינוך הורים או תלמידים, היה נראות. בדיוק כמו “מרים” אותה מטופלת חדשה ביחידה של טיפול היום, שהקשיים שלה גרמו לכלל חברות הקבוצה ליזום יותר קשרים בינן לבין עצמן. הנועצים היו זקוקים ליותר יוזמה שלי בבדיקת שלומם ומצבם. יצירה של “איים” שבהם אני מתקשר ואומר להם לעצור לרגע, לחשוב על הצרכים שלהם, על מה באמת חסר להם, להראות להם שאני רואה אותם. כאשר חושבים על זה, הצורך הזה תמיד קיים. תמיד טוב שנבדוק האחד אצל השני “מה קורה?” אבל באמת “מה קורה?”. נדמה שתקופת הקורונה רק הדגישה זאת עוד יותר. מעניין שהדבר בולט יותר בשדה של הילדים והנוער. הצורך שם גדול הרבה יותר ובולט הרבה יותר.
