סיכום
ככלל נראה שמשבר הקורונה השפיע על עלייה ברמות החרדה וכן השפיע וחשף פנים נוספות של תופעות פסיכולוגיות מוכרות כמו תסכול, התמודדות עם לקות למידה ועוד רבות. זאת כאשר רוב האינטראקציה היא באמצעות ‘גורמי תיווך’ דיגיטליים. תקופה של סגר ומגבלות חברתיות יכולה להביא מטופלים ומטפלים לעליה ברמת החרדות. שינוי בסטינג, במציאות היומיומית (כגון הצורך לשמור על ילדים קטנים בבית) ושינוי בהתנהלות התעסוקתית, מוציאים מהאיזון הרגיל את הדיאדה מטופל-מטפל ונכנסים לחדר הטיפול בתכנים ובטרנספרנס.
לצד החסרונות שבהתנהלות בוידאו, כגון השימוש ב’אמצעי מתווך’ לקשר (מחשב, טלפון נייד) נראה כי ישנם גם יתרונות למטופלים מסויימים שעושים שימוש בתווך הזה על מנת להרגיש יותר בטוח ולהעז ליזום יותר בקשר. זו הזדמנות אדירה לנסות ולחקור תחום זה על מנת לסייע למטופלים מסוג זה גם בתקופה שאינה תקופת סגר.
הציר שבין גמישות ל”שמירת גבולות” מאותגר במיוחד בתקופת סגר. יש צורך עצום של שינויי זמנים גם של מטופלים. גם סדר היום האישי של המטפל משתנה ויש צורך להיענות לצרכים משפחתיים. איתגור הקונפליקט שבין גמישות לגבולות, הוא הזדמנות טיפולית להתנסות בחוסר הודאות ולהתמודדות עם ציר זה בחיים. כך גם בנוגע לתופעות של חרדה, וחוסר שליטה כהזדמנות טיפולית.
בנוסף, העולם הטכני, של העבודה בוידאו, הוא עולם ידע שיש לרכוש ולהבין על מנת למצות את הפוטנציאל של פגישות טיפוליות המתקיימות במרחב זה. ידע על סאונד ומיקרופונים, איכות צילום ותאורה, רוחב פס ומהירות עיבוד הם עולמות ידע שיכולים לתרום רבות לאיכות תחושת ה”נוכחות” של האחר בחדר. רוב המטפלים שדיברתי איתם טיפלו כשהם מחזיקים את הנייד בידם (אני אחד מהם) ועם הזמן גיליתי שיש נקודה עיוורת (די גדולה) לגבי ההשפעה של אי-התייחסות בכובד ראש לאלמנטים הטכניים בכל הנוגע לאפשרות להרגיש את האחר יותר “נוכח”. אפילו שפת הגוף, מושפעת מהעבודה עם וידאו ובטח עם נייד (שצריך גם להחזיק תוך כדי טיפול) יש השפעות גם על אינטראקציה לא פורמלית כמו סמול טוק שקוראת באופן טבעי מדי פעם כאשר נפגשים במטבחון כשמטופל מקדים או בין המפגשים במקומות שיותר “מחזיקים” מבחינה טיפולית (טיפולי יום או מחלקות אשפוז). ובמפגשי וידאו נראה שכדאי ליצור אותם באופן יזום.
עלינו ללמוד עוד על מפגשים קבוצתיים בוידאו, להשקיע זמן ומאמץ בכדי להתגבר על הקושי הטבעי של “להיות בתוך הקבוצה” כאשר היא בוידאו. החוויה של ל”השאר בחוץ”, של בדידות, של חרדה, צריכה להיות לנגד עינינו – אנו כמטפלים צריכים להחזיק אתה בראש על מנת שנזכור, שלפעמים, חלק גדול ממה שהמטופלים שלנו צריכים בשעת סגר (ולא רק הם) זה שמישהו יתעניין בהם וישאל לשלומם.
