אתחיל בשדה הפרטי/מרפאתי:
עם המגבלות הרבות על קיום מפגשים פרטניים, פנים אל פנים, בשל החשש להידבקות בנגיף הקורונה, השיגרה של המפגשים הטיפוליים הופרעה בצורה משמעותית. נתווספה לכך, חרדה של מטופלים מסויימים להגיע לפגישה הטיפולית, ומצד שני, קושי של מטופלים עם ההנחיות של משרד הבריאות שגרמו למניעת ההגעה לפגישה. נתגלו קשיים של מטופלים להפגש בפגישת וידאו (זום וכו’). זאת ועוד, היה גם קושי אישי שלי, כמטפל. קושי המערב חשש של בני ביתי שאדבק בקורונה, ובכלל, חשש מהתחייבות לטיפול במטופלים, ללא ודאות לגבי הצורך בפניות שלי למשפחה והילדים בשעת סגר. היה ברור לי כי עלי לחתור לשמירה על קשר עם המטופלים גם בהוויה החדשה. להפתעתי, רוב המטופלים עברו די מהר ובקלות לסטינג המערב וידאו. יש לציין כי אני מטפל בוידאו כבר כמה שנים. בעיקר במטופלים המתגוררים רחוק. בתחילת דרכי, התנגדתי לטיפול בוידאו, מפני שלא הרגשתי שזה יכול לתת את האפשרות להרגיש בקשר כפי שנדרש בטיפול. אך עם השנים למדתי שאם קיימת גם הכרות והתנסות פנים אל פנים בטיפול, אפשר לערוך חלקים לא מבוטלים בוידאו עם תוצאות טובות. יש לציין כי בתקופת הקורונה זו הייתה הפעם הראשונה שהאינטנסיביות של הוידאו הייתה בסדר גודל שבו כל הקליניקה הפרטית והציבורית שלי היתה בוידאו.
שינוי הסטינג הכרוך בעבודה בוידאו, הביא לתגובה בטרנספרנס ובתוכן. אחת התופעות המעניינות הייתה שלא מעט מטופלים ‘מופנמים’, עם קשיים באינטימיות, הביעו פתיחות יותר גבוהה בוידאו. הסבר אפשרי הינו שעצם תחושת הריחוק שהוידאו יצר, הווה עבורם כמעין “מגן” שאפשר להם להתקרב יותר מבחינת התוכן. בדומה לתופעה המוכרת בקרב בני נוער, שכלפי בני משפחתם הגרעינית הם סגורים ואינם משתפים, וכאשר מגיע מכר רחוק הם “שופכים את ליבם” לקנאתם של ההורים. לעומת זאת, לא מעט מטופלים שהם בעלי נטייה ליצירת קשר אינטימי, התקשו במיוחד בוידאו. מקרים אלה הם יותר מובנים בדרך כלל. שכן, אפשר להניח שמי שמתקשה ליצור קשר אינטימי, כאשר נוסיף עוד “אתגרים ומחסומים” לקשר הבין אישי (כמו הצורך באמצעי מתווך המרחיק את הקשר ה’בלתי אמצעי’), יתקשה עוד יותר ביצירת קשר. האתגר היה כיצד ניתן לשמר את האינטימיות גם בטווח הוירטואלי. לזה הצטרף גם הכורח של חבישת מסכות משותפת בחדר, במצבי פגישות פנים אל פנים. יש לציין שגם לי, באופן אישי, הוידאו האינטנסיבי הקשה על החוויה היומיומית. כמו כן, חבישת מסכה משותפת, היה רעיון שלקח לי זמן רב עד שהייתי מוכן להתנסות בו. בשורה התחתונה, ניתן לומר כי היה הרבה עיסוק בתוכן שנגע לשינוי הסטינג בטיפול. עיסוק זה, הביא לחידוד התחושות הטרנספרנציאליות בין המטופלים לביני. נראה שהטיפולים (ככלל) דווקא צמחו וגדלו בזמן המשבר. בוודאי בתחומים שהיה קשה ומאתגר יותר לצמוח בהם בסטינג הרגיל. לדוגמא, מטופלת שמביעה כעס על כך שאני מבקש ממנה לפעול על פי ההנחיות של משרד הבריאות. היא מביעה את הכעס שלה בעיקר על כך שנכנס “גורם שלישי” במערכת היחסים שלנו. היא טוענת ל”הונאה” שכן היא חשבה שמערכת היחסים שלנו תלויה רק בי ובה והנה אני בעצם מבשר לה שיש גורם שלישי שמעורב בהחלטות על מערכת היחסים הטיפולית. יש לציין כי היו הרבה מאוד פעמים בהם ה’מציאות’ השפיעה על מערכות יחסים שלה כמו הצורך של הוריה ש”תעזוב את הקן” הצורך של מעסיקיה לעבור לעבודה במשמרות או עומס בעבודה של בן זוגה שהתקבלו בעיניה כפגיעה, עלבון וחוסר הערכה של חשיבותה בעיני האחר. אמנם דיברנו בעבר על הקושי שלה לקבל את הדברים שאין ביכולתה לשלוט בהם. אך עדיין, לא הייתה התקדמות כמו זו שהתרחשה כאשר היא כעסה עלי והקונפליקט היה ביני לבינה. כאשר שוחחנו על מערכת היחסים הטיפולית שלנו ב”כאן ועכשיו” ועל התחושות והרגשות שמציפות אותה ממש כעת, כשאני מולה בוידאו, ההשפעה הייתה מאוד משמעותית ועד כדי כך שיכלה לקבל באופן טוב יותר את השינויים הנדרשים ממנה בלימודיה, ובזמן שיש לה עם בן זוגה בזמן הקורונה.
