טיפול יום
בשדה הציבורי הלא-מרפאתי, היו השלכות מעניינות לא פחות. אני עובד טיפול יום בו מטופלות מגיעות למשך חצי יום לטיפולים פרטניים וקבוצתיים. בדרך כלל נשארות בחלל אחד והאינטראקציה הבין אישית ביניהן היא משמעותית ביותר וחלק בלתי נפרד מהתהליך.
בשעת הסגר הראשון, היה נראה כי יש השפעות דומות להשפעות שראיתי בקליניקה הפרטית, גם בטיפולים הפרטניים ביחידה הציבורית, כמו למשל, שיח על שינוי הסטינג, חרדה סביב המציאות החדשה וכו’. אך הדבר המהותי יותר היה ההשפעה על הקבוצות הטיפוליות. העובדה שרוב המשתתפים, שנשארו בבית, הצטרפו למפגש הקבוצתי בעזרת הנייד, הקשה מאוד על האינטראקציה הקבוצתית שכן לא כולם ראו את כולם. הדבר הביא לתופעות של “קבוצה גדולה” בתהליך של “קבוצה קטנה”. הנושאים היו יותר “בסיסיים” כגון גברים/נשים, אנחנו/הם וכ’ ולא ספציפיים ובין אישיים בתוך הקבוצה כגון מערכות היחסים של המטופלות בינן לבין עצמן. האינטראקצייה הייתה יותר של מונולוגים מתחלפים. האפקט היה או שטוח בדרך כלל ובא לידי ביטוי בשתיקות קיצוניות או בשיח אמוציונאלי על הסף של יציאה משליטה. ניסינו לעבור למחשבים אך הדבר היה כנראה מאתגר מדי מהבחינה הטכנית (לא היו מחשבים זמינים, והעובדה שהנייד היה מאוד זמין הכריעה את הכף). בנוסף עצם הישיבה לא באותו חלל השפיעה מאוד נשירות מהקבוצה. כאשר היו בעיות טכניות היה נידמה שהמוטיבציה לחזור לקבוצה הייתה קטנה יותר וה”הפרעה” השפיעה באופן משמעותי על היכולת להמשיך את השיחה מאותה נקודה בה היא הופסקה. צריך לציין שגם כאשר לא היו בעיות טכניות וכולם היו נוכחים. היה מאוד קשה לנהל “שיח קבוצתי” בשל הקושי בדינמיקה בה כל אחד צריך לשוחח לחוד, וכאשר חברת קבוצה נכנסת לדברה של חברתה (אפילו בטעות – כי חשבה שסיימה לדבר) הדבר קטע את הרצף הטבעי. יותר ויותר חברים בקבוצה בחרו להיות יותר פסיביים. נראה שהיכולת של קבוצה לאפשר להיות “מרכז עצמאי של יוזמה”, כפי שקוהוט לימד אותנו, הייתה קטנה יותר. הקבוצה לא הצליחה להיות קרקע פורייה מספיק שאפשרה ביטוי של ה”עצמי” של המטופלות. לפחות לא באופן שבו הביטוי בא כיוזמה של המטופלות, ללא בקשה של המנחים לשמוע את הביטי של ה”עצמי”. בשל כך, היה נדמה שהיה יותר קשה ל’חברות הקבוצה’ לגדול ולצמוח בעזרתה.
האינטראקציה בזמן המעבר שבין הקבוצות הטיפוליות, השתנתה גם היא. בדרך כלל יש “סמול טוק” ו”המשך טבעי של קשר לא פורמאלי” (בין המטופלות לבין עצמן ובין המטופלות לבין הצוות) בזמן שבין קבוצה טיפולית לקבוצה טיפולית. המעבר שבין מפגש פנים אל פנים לשיחות טלפון, הודעות טקסט, וקבוצות ווטסאפ, היה בעל משמעות. התחושה הייתה תחושה של ריחוק, מטופלת שהגיעה בזמן הסגר (נקרא לה פה מירים), נקלטה באופן שונה מאוד, מבחינת המטופלות האחרות, ממטופלות שנקלטו טרם הסגר. הכניסה שלה לקבוצה הייתה יותר קשה, ומרים הרגישה שהיא נשארת בחוץ. כאשר אמרה זאת בקבוצה הדינמית, שאר החברות השיבו לה שגם הן מרגישות מחוץ לקבוצה בימים אלו. בעקבות שיחה זו המטופלות התאמצו יותר להיות בקשר אחת עם השנייה, הן יזמו יותר שיחות אחת עם השנייה והתעניינו יותר מהרגיל האחת בשלום חברתה. נראה היה שלקושי באינטראקציה שהביאה איתה הקורונה הייתה גם השפעה חיובית. נראה כי הסיבה לכך היא ההזדמנות שכל קושי מביא לפתחנו, הדרישה של הסביבה ולעיתים גם חלקים בעולם הפנימי להתמודד איתו. שכן, המציאות הביאה מצב חדש ומאתגר שעל מנת שמור על איכות חיים או אף לשפר אותה, יש להתמודד עם הקושי החדש ולא להיכנע לו.
