גם מבחינת אנשי הצוות ההשפעות היו משמעותיות. הצורך של חברי הצוות להיות בבית השפיע על היכולת וההרגשה של “ביחד” בצוות הטיפולי. הישיבות בזום, נטולות ה’סמול טוק’ היו ענייניות אך חסרות את תחושת הסולידריות. כאשר שמנו לב לכך השקענו זמן, גם בוידאו, בשיח כללי ושאלנו לשלומו ושלומה של כל אחד ואחת בצוות. אך נראה שהזמן החסר של “הסמול טוק” בכל זאת השפיע.
תופעה מעניינת היא שלאחר הסגר, כאשר חזרנו לפעילות רגילה פנים אל פנים, כאשר התבטל טיפול, בשל אי יכולת של המטופל או המטפל להגיע פיזית ליחידה, היה ברור שנקיים את הפגישה בוידאו. דבר שלא היה לפני הסגר שכן האופצייה הזו לא עלתה על הדעת. מה גם, שלאחא הסגר, היו יותר ניסיונות לשנות סטינג (גם מצד מטפלים וגם מצג מטופלים) במקרה של אי הגעה ליחידה (כמו למשל, לקבוע פגישה חילופית בערב בוידאו -דבר שלא היה עולה כאופצייה כלל לפני הסגר).
במקום מסוים נראה שהשרות הציבורי, יכול אף להשתפר בזכות משבר הקורונה. יש לציין כי היה קושי מבחינת יחידות כוח האדם בארגונים השונים לקבל את ה”עבודה מהבית” ונערמו הרבה קשיים על מטפלים שניסו לעשות זאת.
השדה החינוכי
השדה החינוכי, גם הוא הושפע באופן משמעותי בתקופה זו. בדרך כלל, בשדה זה, אני נפגש עם אנשי צוות חינוכי, במוסדות החינוך, ומסייע לחשיבה המערכתית מהכיוון הפסיכולוגי. בנוסף אני מייעץ להורים לילדים ונערים במערכות החינוך בנוגע לתופעות המתרחשות בבתי ספר וגנים (החל מהתמודדות עם לקות למידה ובעיות קשב ועד קשיים חברתיים וחרמות).
